סיפור אישי, הרברט אברהם ארביב

במבט אישי

הרברט אברהם ארביב , חבר העמותה למושתלי כבד

 

יום שישי, רבע לשתיים בצהריים. אוכלים ארוחה קלה, ומצפים לשכב לנוח. הנייד של אשתי מצלצל. "זאת נירה...", היא אומרת לי, לאחר מבט חטוף בצג. היא משוחחת אתה שיחה קצרה, וסוגרת. "יש תורם; "אתה צריך להפסיק לאכול, לעשות מקלחת מהירה ולהגיע".

הכביש העולה לירושלים פנוי. היא נוהגת ואני שולח מסרונים לילדים, לבני משפחה ולמספר חברים. התגובות מתחילות לזרום: איחולי הצלחה, תפילות, אגודלים מורמים.

בשלוש וחצי אנחנו בבית החולים. נירה פוגשת אותנו ליד המיון. אני חותם על כמה מסמכים בלי להתעמק בהם, והיא מריצה אותי דרך שגרה של בדיקות. אם יגלו זיהום כלשהו, יצטרכו לבטל. מתחילים בשיקוף ריאות. אחר כך עולים למחלקה הכירורגית. אני מקבל מיטה זמנית, שעליה אעבור את שאר הבדיקות, מתפשט ולובש חלוק דק. על פרק ידי השמאלית עונדים צמיד מפלסטיק עם הפרטים. שואלים מה מספר תעודת הזהות שלי, פעם ועוד פעם. בפעם השלישית אני משיב שהוא לא השתנה בדקות האחרונות. "ליתר ביטחון", עונים. מחדירים לי מחט לעירוי, ולוקחים דם. נירה מעדכנת אותנו שזימנה צוות מיוחד של לשעה חמש, לקבל החלטה סופית. אני מרגיש חשוב: כולם יהיו כאן בשבילי בערב שבת. במקביל מישהו נסע לבדוק את הכבד של התורם. קצת לפני חמש מגיע המנתח, בדרך לפגישת הצוות, ומזכיר לי שיש עוד אפשרות שישלחו אותי הביתה, אם לא יהיו מרוצים מהבדיקות שלי או מהכבד של התורם. אשתי מחזיקה לי את היד: "תעשה מדיטציה", מציעה.

השעה שש. נירה מקבלת צלצול לנייד. "יש אישור", אומרת בחיוך. היא מזמינה עובד שינוע, ועכשיו רצים דרך פרוזדורים ומעליות, אשתי ונירה משני צדי מיטתי, וסניטר שדוחף אותה, התיק הרפואי שלי מונח ליד רגליי. אני לא מצליח לחשוב על שום דבר. רק קצת קר לי, למרות הסדין שהניחו עלי.

בפתח חדר הניתוח פוגשות אותי שתי מרדימות. שוב תעודת הזהות, שוב האם אני רגיש לתרופות. הגיע הזמן להיכנס. אשתי נושקת לי על השפתיים. נירה מנפנפת לי לשלום, מחייכת.

חדר הניתוח קר. מספר רב של אנשים מתרוצץ סביבי, כל אחד יודע את תפקידו. שעון הקיר מראה על חמישה לשבע. בערב שבת רגיל, זו השעה שהילדים והנכדים היו מגיעים אלינו לארוחת הערב. מצמידים את מיטתי למיטת הניתוח. זה מלחיץ מעט - המעבר ממיטת המחלקה הנוחה למיטת הניתוח, הצרה והקשה, מתחת לתאורה המסנוורת. "לא נוח לי בראש", אני ממלמל. מישהו מאחוריי מסדר את המשענת הדקה שמתחת לראשי. מצמידים לי צינורית למחט העירוי. שרק אירדם מהר...

מחוגי השעון הגדול שעל הקיר מולי מצביעים על השעה שמונה וחצי. אין חלון חיצוני, ולא ברור אם בוקר או ערב. מבחוץ בליל של רעשים. מאחורי ראשי תקתוק של מכשירים. עיניי נסגרות ונפתחות לסירוגין.

אחות נכנסת לחדר. על פניה מסכה כחולה וסביב גופה סינר תואם. "בוקר טוב!", אומרת לי. אחר כך "הוא התעורר", היא מעירה למישהו מעבר לדלת. אני מנסה להשיב לה, אבל אינני יכול להוציא צליל מהפה. היא מסמלת לא להתאמץ: "אתה לא יכול". עכשיו אני שם לב לצינור התקוע לי בגרון. והוא לא הדבר היחיד המחובר אלי. אני שוכב על הגב, בלי יכולת להזיז חלק כלשהו של הגוף, חוץ מהעיניים.

עכשיו אשתי נכנסת, גם היא עוטה מסיכה וסינר. היא מתקרבת אלי: "אתה אחרי!", היא מחייכת, "אנחנו אחרי!". "רק כמה שניות", מעירה לה האחות. היא מצייתת ויוצאת.

עיניי נסגרות. אני רואה תמונות צבעוניות, מרצדות ורוקדות לפי קצב תקתוק המכשירים שבחדר. פותח עיניים, והחדר עדיין כאן, כפי שהיה. אני מתמכר לשגרה של סגירת העיניים ופתיחתן מחדש, בין החדר הקבוע והתמונות המתחלפות. השעון שמולי כמעט לא זז בין פתיחה לפתיחה. אני נרדם.

התירו לאשתי להיכנס לזמן ארוך יותר. אני מסמל לה בידי שאני רוצה לכתוב. אנחנו מתקשרים כשאני כותב בטוש על צדו ההפוך של גיליון רפואי ישן.

'לא ישנת כל הלילה?', אני כותב ביד רועדת. היא אינה מבינה. אחר כך מתעשתת: "כבר יום ראשון. עברו כבר שני לילות".

אני בטיפול נמרץ. יצאתי מחדר הניתוח לפני יממה. הייתי מורדם ומונשם, ואני עדיין תחת השפעת המורפיום. הניתוח נמשך יותר משלוש-עשרה שעות. בלילה באו להיות אתה אחיה וחברה. היה ניתוח קשה וארוך במיוחד, בגלל ניתוחיי הקודמים. היא ראתה כשהוציאו אותי מחדר הניתוח, ואחר כך נסעה הביתה לישון ושני החתנים שלנו התחלפו במקומה.

יום שני בטיפול נמרץ. אני מתפנה לאינוונטר של החיבורים השונים לגופי. צינור בקנה; שתי זונדות לוושט; קתטר לשתן; שלושה נקזים בתוך הבטן; עירוי בזרועי השמאלית; וצינורית לחמצן בנחיריים.

גם היתה לי הזדמנות להציץ בחתך האימתני שבבטני, עם עשרות תפרים, בצורת 'סמל של מרצדס', כפי שמכנים אותו המנתחים. יש לי גם כתמים אדומים בחלקים נרחבים של פלג גופי התחתון, 'הֶמַטוֹמוֹת' קוראים להם.

השפעת חומרי ההרדמה הולכת ונמוגה. הוסיפו לי תרופות לשיכוך כאבים, ואמרו לי לא להסס לבקש, אם יכאב לי - אין תועלת בלהתאפק ולסבול.

ביום הרביעי העבירו אותי למחלקה. בינתיים הוציאו לי רק את הצינור מהקנה. אני לבדי בחדר. ליד הכניסה רשום 'בידוד הגנתי'. כל מי שנכנס חייב מסיכה וסינר.

מותר לי כבר לשתות, וגם לאכול מזון רך. את חלק מהתרופות אני כבר נוטל דרך הפה; רובן תרופות למניעת דחייה. גם מעודדים אותי לקום, למרות הקושי. הפיזיותרפיסטית מדריכה אותי בתרגילי נשימה ובהזזת הגפיים. וסניטר גם עזר לי להתקלח, למרות מחאותיי. חשבתי שזה מוקדם מדי, אבל זה עשה לי טוב.

אני מתרגל לשגרת המחלקה: בחמש בבוקר סימנים - לחץ דם, דופק, חמצן רווי בדם. בשש וחצי בדיקות דם. אחר כך תרופות ובשמונה ארוחת בוקר. יש תרופות לפני האוכל, בזמן האוכל, אחרי האוכל. אין לי תיאבון, אבל הדיאטנית לוחצת: אני צריך לאכול הרבה יותר.

המנתח מבקר אצלי כל בוקר, בנוסף לרופאי המחלקה. הוא מגיע גם בשבת, ואפילו בחג השבועות. גם כל מי שמכיר אותי ביחידת הכבד מגיע להתעניין בשלומי. בני משפחה וחברים רוצים לבוא לבקר. אנו מבקשים שימתינו; רגישותי לזיהומים גבוהה, ורצוי לא להסתכן. גם אפשרויות השיחה שלי מוגבלות.

חלפו כבר תשעה ימים. הרופאים לא מרוצים מחלק מהבדיקות. מריצים אותי דרך סדרה של בדיקות נוספות. האבחנה: יש תגובה של דחייה. "לא משהו בלתי צפוי", אומרים לי. מתחילים טיפול מיוחד לחמישה ימים - 'פרוטוקול', מכנים אותו.

אשתי מבקשת שאעשה מאמץ מודע לקלוט את הכבד החדש. "אתה צריך לברך את בואו לגופך, שירגיש שאתה מקבל אותו באהבה."

"שטויות...", אני מהמהם. "לא שטויות", היא עונה; "תעשה את זה!"

ה'פרוטוקול' הצליח לייצב את מצבי. עכשיו מנסים להתאים לי את מינון התרופות נגד דחייה. אצטרך ליטול אותן כל החיים, אם כי המינון יירד עם הזמן. יש לתרופות גם תופעות לוואי בלתי נעימות.

"היה לנו נס", אומרת אשתי. אני חולק על המושג 'נס', כשבגופי איבר של אדם שבשבילו נס לא קרה. אני חושב עליו הרבה, על התורם. או עליה. בן כמה היה? איזה תוכניות היו לו? האם יתכן שדרכינו הצטלבו אי פעם? לא מגלים לי מי הוא היה. כדי לדעת, אצטרך לכתוב מכתב, שיועבר על-ידי ועדת ההשתלות למשפחה, והיא תחליט אם ליצור קשר אתי.

שעת בין ערביים. מחר ישלחו אותי הביתה, אחרי עשרים יום; אלא אם יהיו בעיות, כמובן.

הסבירו לי את השגרה של החודשים הבאים: להקפיד על התרופות; לשוב בדחיפות לבית החולים אם יהיו כאבים או חום; להישמר מזיהומים; להיזהר מקרינת השמש; ולבוא לביקורות סדירות בבית החולים, בהתחלה פעמיים בשבוע. החודשים הראשונים לא יהיו קלים.

אני שוכב על המיטה. בעד התריס הוונציאני שבחלון נשקפים הבתים של מבשרת ציון, המסמיקים באור השמש השוקעת. אני מביט לחוץ ובוהה, מפליג בהרהורים, צולל בים של מחשבות.

כמה רשע יש בחוץ. אנשים נהרגים במלחמות, נרצחים, מתים בתאונות מיותרות. וכאן בפנים עשרות אנשים, מלאומים שונים ובעלי אמונות שונות, לא חסכו כוחות ומשאבים, לילות כימים, כדי לשמור על החיים שלי ושל אחרים. הפרדוקס הזה לא נותן לי מנוחה. אינני יכול להבין. כנראה שלעולם לא אבין, ככול שיצליחו להאריך את חיי.

הדפסשלח לחבר